אני שומעת הרבה אנשים שמתלהבים מהקטע שקוריאנים לומדים גמרא כדי להיות חכמים "כמו היהודים".
לאחרונה ראיתי את הגמרא הקוריאנית וזה…לא גמרא.
זה אוסף של סיפורים, פתגמים, קצת מוסר.חכם סיני עתיק™ כזה.
נחמד אבל לא ממש מפתח יכולות חשיבה. מה הם כן היו צריכים ללמוד? ולמה לפעמים גם ישראלים מפספסים את זה?
בואו נתחיל ממה זה הקטעים האלה שיש בגמרא הקוריאנית -
סיפורים בסגנון של חוני המעגל, ארבעה שנכנסו לפרדס ותנורו של עכנאי - כולם אכן נמצאים בגמרא. גם ענייני המוסר, הפתגמים והמשלים שהזכרתי. כולם נכנסים תחת הז'אנר שנקרא אגדתא, או אגדה בעברית. בתלמוד האגדה לא מרוכזת במקום אחד אלא משובצת לאורך הדיונים ההלכתיים. והיא תופסת רק אחוז קטן מהנפח.
בארץ בבתי מדרש פלורליסטיים שבהם לומדים גמרא, לומדים כמעט רק את זה. זה מובן, אלה סיפורים שכל אדם, גם בלי ניסיון משמעותי בלימוד, יכול להפיק מהם ערך. קל גם ללמד אותם. הם מזמינים פרשנות מוסרית ומי שאוהב לדבר יכול להפליג איתם למחוזות רחוקים.
אז מה הבעיה?
אין בעיה. זה באמת ז'אנר יפהפה ומיוחד ושווה להכיר. אבל אם מישהו מחפש ללמוד גמרא כדי להבין "מה זו הגמרא הזו שמדברים עליה" הוא מקבל סחורה גרועה.
מה הבעיה עם תנורו של עכנאי?
בהיסטוריה של הלמדנות היהודית אגדה לא תפסה מקום מרכזי כל כך. בחלק מהתקופות התייחסו לקטעי האגדה כחלומות של אמוראים, כמשלים בלי נמשל או סתם כאתנחתא קומית. גם היום בהרבה ישיבות אפילו לא טורחים לקרוא את קטעי האגדתא, מדלגים עליהם לגמרי. יש מקומות שלומדים אותן אבל עדיין בוחנים את האגדות כחלק מהסוגיה ההלכתית שבתוכה הן יושבות - שזה שונה מאוד מלקרוא סיפור מנותק מכל הקשר. ברוב המקומות פשוט קוראים את זה וממשיכים הלאה, בלי להתעכב יותר מדי.
אבל בואו נחזור רגע לקוריאה. להורים ששולחים את הילדים ללמוד גמרא כי "זה מה שהוציא כל כך הרבה יהודים זוכי פרס נובל".
זו פשוט טענה מוזרה. קודם כל כי אפשר להתווכח על התרומה של לימוד גמרא לחכמה של יהודים זוכי פרס נובל, שברובם לא נגעו בספר הזה. אבל נניח שאנחנו מקבלים את הרעיון שיש דבר כזה "חשיבה יהודית" ושהיא מושפעת עמוקות מהגמרא, זה עדיין מצחיק ללמוד אגדתא.
קריאה של סיפורים היא לא מה שמחדד את החשיבה.
כשאנחנו קוראים סיפור אנחנו מחליקים על פני העלילה, חולפים ליד הקונפליקט וזהו. אין פה יותר מדי חשיבה לעשות. בכל סיפור יש קונפליקט, אבל המסַפֵּר כבר פתר אותנו בשבילנו. לכן גם כל כך נעים לנו לשמוע סיפורים - כי זה מעורר רגשית אבל לא גובה מאמץ מהמוח העצלן שלנו.
הלכה לעומת אגדה
בדיון הלכתי לעומת זאת, כל העבודה של החשיבה נשארת על הקורא. מה הכוונה?
בואו נעשה תרגיל קטן. הנה הפתיחה של מסכת בבא קמא:
אוקיי מה הבנתם? לא הרבה. יופי. זה אכן לא ברור.
יש פה רשימה של ארבע אבות נזיקין, כלומר ארבע קטגוריות של סוגי נזקים. גם אם אנחנו מבינים את המשמעות המילולית של "שור, בור מבעה, הבער", עדיין לא ברור מה כל קטגוריה כוללת ומה ההבדל ביניהן.
מיד אחרי המשפט הזה מתחיל דיון מפורט שמנסה לברר בדיוק את זה. כל מיני חכמים מציעים כל מיני הצעות, בכולן יש בעיות ובסופו של דבר צריך להיות ברור מה זה שור, בור, מבעה והבער.
בתור לומדים אנחנו צריכים לנתח הדעות האלה, לאפיין אותן, להבין עם איזה אילוצים כל פתרון מתמודד ואיפה הוא נכשל ובסוף גם לפתור בעצמנו את הקונפליקטים. שונה מאוד מלהחליק על פני קונפליקט בסיפור. ובעיני לחדד את החשיבה = לתרגל פתרון של סתירות ואילוצים.
כמובן שיש צד יצירתי גם בפרשנות של סיפור. אפשר לקרוא סיפור כמו חוני המעגל ולחפש את הניואנסים, להציע הצעות להבנה של הנמשל ולנתח את פועלו של הגיבור.
אבל לטעמי למצוא פתרון הנדסי לבעיה מורכבת באתר בנייה זה מעשה יצירתי יותר מאשר פרשנות שלא צריכה להתמודד עם יותר מדי אילוצים. בעיני יצירתיות אמיתית מתגלה רק כשמנסים לפתור בעיות קונקרטיות, עם מיליון אילוצים ובלי שיש את כל האמצעים הנדרשים.
ואולי זה מה שכל זוכי הנובל היהודים מצליחים לעשות כל כך טוב?
עוד דברים לקרוא על גמרא בקוריאה, אגדתא וארבעה אבות נזיקין
פה יש תחקיר מצוין של הניו-יורקר על איך התלמוד הפך לרב מכר בקוריאה.
למי שמתעניין באגדתא, פה יש את ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי בגרסה מקוונת נאה. הם ליקטו מתוך הגמרא וספרי המדרש את קטעי האגדה וסידרו לפי נושאים.
למי שרוצה להבין את הסוגיה של השור, הבור, המבעה וההבער, אפשר לראות את הסוגיה המלאה פה באתר ספריא. אפשר להיעזר במדריך ללומד הגמרא המתחיל.
ואם אתם מרגישים שאתם צריכים יותר הכוונה בלימוד, מוזמנים לאחת מתכניות המתחילים שלנו בתל-אביב או בזום.
留言